מאת: פול מאדולמאמר זה, שהוצג בקונגרס החמישי של שיטת טומטיס בטורונטו, מיועד לאנשי מקצוע, מורים והורים, שמחפשים הבנה טובה יותר של דיסלקציה ומחפשים לה פתרון.
בגלל שהוצג בפני אנשים שעוסקים בשיטת טומטיס, מוזכרים במאמר מושגים שנמצאים בבסיס השיטה ללא הגדרות והסברים. המעוניינים בחומר מפורט על שיטת טומטיס יכולים לקבלו במרכז ההקשבה.במרכז המאמר, הכרת האדם החבוי מאחורי תופעה המוכרת כ"דיסלקציה" תווית שמציינת ילדים עם ליקויי למידה בכלל ובעיות קריאה בפרט. ברצוני להתמקד בצעיר הדיסלקטי עצמו. בעיני רבים, הדיסלקציה באה לידי ביטוי רק בכיתה, בלימודים. אולם הילד הדיסלקטי חי עם זה כל הזמן: בהפסקות, בבית, עם חבריו, בשנתו ובחלומותיו. הדיסלקטי הוא כזה כל הזמן.
הורים לילדים דיסלקטיים מכירים טוב מכולם את הקושי להבין ולהיות מובנים על ידיהם. עם זאת, אותם הורים, לעתים קרובות, אינם מסוגלים להבחין בקשר שבין התנהגות הילד בבית – תוקפנית או מרוחקת, דכאונית ובלתי צפויה לבין קשייו בבית הספר. דיסלקציה אצל ילד קשה להבנה משום שהוא אינו מבין את עצמו. הוא מבלבל אחרים משום שהוא עצמו מבולבל. למעשה, הוא משליך על האחרים את עולמו הפנימי, הדיסלקטי.
בלי להתכוון לכך, וללא מודעות לסביבה, הוא גורם ליחסיו עם אחרים ועם העולם האמיתי, להיות דיסלקטיים. הוא "מדסלקס" (dyslexifies) אותם.הורים אינם היחידים שחשים אבודים עם צעירים אלה. אנשי מקצוע עשויים אף הם לא להבין את התנהגותם. לא מזמן ציין פסיכולוג אחד שלעתים קרובות הוא חש חסר אונים נוכח התנהגותם של מתבגרים דיסלקטיים, ואינו יודע כיצד להתמודד איתם. בטיפול, הוא איבחן אותם כשטחיים וחסרי מוטיבציה. הם נראו כמשחקים תפקיד, ללא רצון ומטרה ברורים.
יחסים ישירים ופתוחים איתם היו לעיתים קרובות, בלתי אפשריים. פסיכולוג זה היה כל כך מיואש מהעבודה עם אחדים מהם, שהפסיק את הטיפול באמצע. מתבגרים אלה גרמו בדרך מסויימת ליחסי מטפל-מטופל דיסלקטיים והשפעת הטיפול נוטרלה.
גם המורים בכיתה, מוצאים עצמם במהירות מבולבלים והופכים לדיסלקטיים על ידי אותם צעירים. אפילו אלה המסורים והמצפוניים ביותר, נכנעים לבסוף שבעי קרבות, ומצמידים לצעיר הדיסלקטי את כל התוויות המסורתיות: עצלן, טיפש, חצוף, "לא כאן", בעל השפעה מזיקה וכו'… (אם למנות רק כמה מהן).
מפני שתלמידים אלה מעבירים את הבילבול וחוסר השקט של עולמם הפנימי לסובבים אותם, הם משמשים לעיתים קרובות כשעיר לעזאזל של בני גילם. הם הופכים לקרבן, למטרד, לשוליים של הכיתה. כל נסיון להתקבל על ידי האחרים מסתיים בכישלון חרוץ.אני שהייתי דיסלקטי עד גיל 18, הצלחתי לאחר טיפול בשיטת טומטיס להתגבר על מחסום התקשורת - רוצה להיות לפה לצעירים אלה, שנמצאים עדיין מאחורי החומה, המחסום.
אני מתכוון לאלה שעייפו מלקבל, שבוע אחר שבוע, את שיעורי הבית שלהם בתוספת אותן הערות בעט אדום: "עבודה חלשה", "הבעה דלה", "חסר ערך", "ראוי לפח אשפה"; לילדים שנאלצים לשמור את מחשבותיהם ורגשותיהם לעצמם משום שאינם מסוגלים "לתרגם" אותם באופן הולם למילים.הרשו לי לתאר תחילה איך מרגיש ילד עם ליקויי למידה, שחי בעולמו הפנימי, אותו יצר לעצמו, ללא אפשרות להימלט. זה יעזור להמחיש עד כמה יש לבעיית למידה זו, הידועה בשם דיסלקציה, השפעה ארוכת טווח על האישיות; השפעה שבמקרים מסויימים עלולה להתפתח לבעיות פסיכולוגיות חמורות כמו עבריינות, דיכאון, ובמקרים קיצוניים אף לנטיות אובדניות.
הבנה טובה יותר של העולם הדיסלקטי תוביל אותנו ליצירת תקשורת טובה יותר עם צעירים דיסלקטיים ותמיכה בהם.כדי להמחיש עולם דיסלקטי, פנימי וסוער זה, אשווה אותו לחווית הביקור בארץ זרה.
מדוע דווקא השוואה זו?
משום שבתקופות בהן שהיתי זמן ממושך בארצות זרות, חשתי לעתים "דקירות של תזכורת" ממצבי הקודם הדיסלקטי. דמה לעצמך נכרי בודד בארץ זרה בה מדברים בשפה בלתי מוכרות לו, והוא נאלץ לתקשר בהשתמשו באוצר המלים הדל שברשותו. הנכרי יודע מה הוא רוצה לאמר אולם מסוגל להביע זאת רק בצורה חלקית ולא מושלמת. אוצר המלים הדל שלו ומבנה המשפטים השגוי הם רק "בערך", דקויות אינן אפשריות. כשבן שיחו עונה לו, הוא מבין את התשובה באופן חלקי. בחושבו שהבין, או בגלל שעייף מלבקש את בן שיחו לחזור על תשובתו, הוא פועל על פי הבנתו החלקית ולא בהתאם לכוונה האמיתית של בן שיחו. מובן, שאופן התקשרות זה הפך עד מהרה לסידרה של אי הבנות הדדיות שמעוותות את הכוונה האמיתית ועלולות במקרים מסויימים ליצור התדרדרות ביחסים שבין שני הדוברים הנכרי ובן שיחו.
בנוסף לכך, החיפוש אחר המלים הנכונות והנסיון להבין מה אומרים האחרים, דורש מאמץ וריכוז כה גדולים שהוא מאבד מהר מאד את חוט המחשבה ומרגיש עייף וסחוט.
לאחר מספר נסיונות דומים, מתחילה המוטיבציה לשקוע והנכרי שלנו מיואש. עד מהרה הוא מתחיל לאבד את בטחונו העצמי. הוא מרגיש לא נוח, נרגז, או עצור ליד אנשים אחרים. לעתים הוא חרד, פשוטו כמשמעו, לצאת את הסביבה החדשה. אז הוא דוחה אותה ומרגיש דחוי על ידה.
כל זה מצטבר אט אט לתחושה של געגועים עזים הביתה, לארץ המוכרת.
ניתן לקרוא לרגשות אלה: "הנוירוזה של הזר, הנכרי". נוירוזה זאת היא מנת חלקו של הדיסלקטי שמנסה אך מסרב לחיות אתה, או עייף מלנסות.
תופעת דיסלקציה מקושרת באופן כללי עם קשיי קריאה וכתיבה. דר' טומטיס הראה שדיסלקציה נגרמת כתוצאה מתיפקוד לקוי של איבר קליטת הצלילים האוזן; תיפקוד לקוי זה גורם לקשיים בקריאה, שהיא למעשה שיחזור סימבולי גרפי של צלילי השפה.
הקשר הלא מספק עם הגוף, מסביר בחלקו את הביישנות של הדיסלקטי כמו גם את התסביכים בהקשר הגופני שמפתחים דיסלקטיים בתחילת גיל ההתבגרות.
הדיסלקטי הוא "מדוסלקס", אפילו בתהליכי המחשבה שלו. הנכרי בארץ זרה יתקשה וודאי לבטא את רעיונותיו, אולם לו עצמו הם יהיו ברורים. לדיסלקטי, שאין לו מסגרת התייחסות מבוססת של ידע לשוני, לא היתה מעולם הזדמנות לעצב את מחשבותיו ורעיונותיו בצורה ברורה. אלה, כמו שפתו הדלה, נשארים מעורפלים ואף מבולבלים. הם קרובים בלי שיוכל לתרגם אותם.הנכרי בארץ זרה, יכול למצוא מרפא לגעגועיו. הוא יכול לברוח מהם הביתה בעזרת כרטיס הנסיעה שלו. הדיסלקטי, סובל גם הוא מגעגועים לגן עדן אבוד והיה רוצה לברוח למקום בו לא צריך שפה בשביל לתקשר. אבל, אין לו ארץ מולדת לחזור אליה. וכך הוא יוצר לעצמו מקלט על ידי בריאת עולם דמיוני של חלומות בהקיץ ופנטזיות. פיזור הדעת עשוי להיות דרך יעילה ושקטה של בריחה מהמציאות. מתבגרים או אנשים צעירים דיסלקטיים, עשויים למצוא מפלט באלכוהול, סמים, מוסיקה, הצטרפות לכתות שונות ובריחה למקומות אקזוטיים.
סוחרי חלומות מכל הסוגים עושים הון על חשבון צעירים מבולבלים אלה.אולם בריחה מסתיימת תמיד בחזרה אכזרית למציאות. על מה חושב הילד הדיסלקטי בבוקר כאשר צלצול השעון מפריע את חלומותיו? הוא חושב על בית הספר והציונים הגרועים שמחכים לו שם. הוא רואה בעיני רוחו את החזרה הביתה, לאחר הלימודים, איך הוריו מאוכזבים, או נרגזים כשהם רואים את הציונים שלו, או איך הוא מסתיר אותם מפניהם.
מעגל סגור זה של כשלונות בבית ובבית הספר, "מכתים" את כל קיומו. אפשר להבין מדוע ילד כזה מסרב לעתים לקום בבוקר. כאסיר בתאו הוא סופר את הימים שמפרידים בינו לבין החופשה –הבריחה הבאה. כאשר זו מגיעה לבסוף, החלום הופך למציאות בלתי נעימה. חוסר הנוחות הפנימי מתחלף בשיעמום וחדגוניות שמובילים לתחושות של חרדה וחשש. הוא חושב על שנת הלימודים, שמתקרבת ללא רחמים, מיום ליום. הוא חושב על הצטברות של כשלונות העבר: ההישארות באותה כיתה, החלפת בית הספר, ההליכה לכיתה המיוחדת, עזיבת הבית לפנימיה וכו'. עולמו דיסלקטי אפילו בחופשה. אין זה מפתיע שמבקרים רבים, ילדים בעלי הישגים גרועים בלימודים, גם אינם יודעים לשחק או להנות.הדיסלקטי, כמו כל אדם נורמלי מבחינה פסיכולוגית, זקוק לתקשורת עם אחרים. אולם קשייו גורמים לכך שידחה תקשורת מילולית. התקשורת היחידה שפתוחה בפניו היא של אמפתיה וחיבה. דיאלוג לא מילולי כזה, התקיים פעם במלואו, כאשר האם והילד היו עדיין ישות מאוחדת ולא נפרדת – ברחם. הנסיגה של הדיסלקטי, נכרי בארץ של שפה סימבולית, היא תוצאה של געגועיו לארץ שאבדה מכבר "ארץ האם" שברחם.
התפתחות ותיקון של דיסלקציה בילד תלויות במספר גורמים קרובים וחופפים. גורם חשוב אחד הוא אופיו האישי של הילד. גורם שני הוא השפעת הדינמיקה במשפחה: במיוחד התפקיד שממלאים האם והאב.
גורמים בולטים נוספים הם: הסביבה הסוציואקונומית וחוויות טראומתיות בחייו כמו, לידה קשה או מוקדמת, מחלה, מתח, חרדות, מקרי מוות במשפחה, קונפליקטים בין ההורים וקנאה באחים. גורמים אלה עשויים לעורר בנקודה מסוימת בהתפתחות הילד, עמדת נסיגה מהעולם. נסיגה זו, לפי טומטיס, מקבלת צורה ממשית של ניתוק ברמת השמיעה וכן ברמת הגשר החושי הראשון לשפה. הילד כאילו סרב לפתח את כושר ההקשבה שלו.
מאוחר יותר, כאשר הילד הולך לבית הספר, הוא מוצא עצמו לכוד במלכוד מנגנון ההגנה שלו עצמו. הוא אינו יכול יותר לסגל את אזנו באופן נכון ולהתמקד בצלילים. הוא אינו יודע כיצד להתחיל להקשיב. לכוד במצב זה, הוא סובל בתוך עולם לא מציאותי שיצר לעצמו. מה יקרה לו? לאור הבנה טובה יותר של העולם הדיסלקטי, אפשר לשער כיצד ילד שלא קיבל עזרה, יעבור את גיל ההתבגרות ויהפוך לבוגר צעיר. פתוחות בפניו מספר דרכים בהתאם לאופיו, נסיונו ורמת קשייו.הדיסלקטי אשר לו בעיות קלות, עשוי להצליח בעזרת נחישותו, או לעתים קרובות יותר, נחישותם של הוריו – להתקדם בלימודים, למרות שהתקדמות זו מכאיבה. מכשולים רבים עלולים לצוץ בפניו הישארות באותה כיתה, מה שיפגע בכבודו ויחזק את נטיותיו המפסידניות; המעבר לבית ספר אחר, שיפריד מחבריו ויחריף את תחושת היותו "אאוט-סיידר", דחוי ובלתי אהוב.
מאמציו של הדיסלקטי נראים מחוץ לכל פרופורציה בהתייחס לתוצאות אותן הוא משיג. הוא מבזבז את רוב הפוטנציאל שלו בחיפוי על נכותו הלשונית. יש מספר דיסלקטיים שמחפים כל כך טוב שהם נראים כתלמידים טובים, בעלי יכולת למידה - אולם הם משלמים על כך מחיר כבד. כאשר הדיסלקטיים "הקלים" סיימו כך או אחרת את בית הספר התיכון ולעיתים אף את הקולג'– בעיותיהם רחוקות מפתרון.הבעיות ממשיכות להתקיים בחייהם המקצועיים. הבוגר הדיסלקטי נמצא בעמדת נחיתות בגלל זכרונו הלקוי, בעיות הקשב והריכוז שלו. האנשים סביבו מתקשים להבין את דעותיו המגובבות. בגלל שאינו מיומן ביחסים חברתיים, הוא עלול להיות נבוך בפגישות, שם ממלאים שטף הדיבור וההתבטאות הרהוטה תפקיד חשוב. בגלל שאינו מוערך על ידי בני גילו, הוא מתנזר מחברתם. הפער המתמשך בין הפוטנציאל האמיתי שלו ובין הופעתו כלפי חוץ, הוא אחד הגורמים לקשיי השתלבותו במעגל העבודה והמקצוע.
יש כאלה שמציעים לדיסלקטיים לרכוש מקצוע שבו לשפה יש חשיבות משנית, למשל, ספורט או עבודת כפיים. אולם בגלל שבתחומים אלה נדרשת רמה מסויימת של מיומנות וקלות תנועתית, נחסמת אף אפשרות זאת בפני דיסלקטיים רבים שחסרים כישורים אלה. אפילו אם הם מצליחים בעיסוק מסוג זה, הם נושאים איתם לתמיד את אי-הנוחות הגופנית כשריד של השקפתם המפסידנית על החיים. הם לעולם אינם מרוצים.
כמו כן יש דיסלקטי שמגיע לבגרות בחוסר רצון. השאיפה לשלוט בחייו ולנהל אותם חסרה לו והוא נגרר מיום ליום, מאירוע לאירוע בצורה מקרית. חוסר הבטחון העצמי שלו גורם לו להיות מושפע מאחרים. הוא מחפש כל הזמן דמויות אמהיות שנוסכות בטחון, כדרך להשתחרר מגילויי חיבה ילדותיים, ודמויות אבהיות שיוכל להזדהות איתן. כיוון חייו מוכתב על ידי המפגשים האקראיים שלו. אם ישחק לו מזלו הוא ימצא סביבה מאורגנת וחמה עם קורטוב של בטחון עצמי ושמחת חיים. או שיפגוש אנשים שינצלו בזדון את חוסר הבטחון שלו ויגררו אותו לשולי החברה או אף לפשע. בעיתונים מסופר מדי פעם על אנשים שהופתעו למצוא עצמם נאשמים בביצוע פשע; כאילו שחלומם הופרע פתאום על ידי המציאות. אפשר לראות פעילויות "בלתי אחראיות" כאלה כחלק מתבנית ההתנהגות של צעירים או בוגרים שיש להם היסטוריה של דיסלקציה.
ככלל, מבוגרים בעלי דיסלקציה לוקים בנטיות נוירוטיות חזקות, שעלולות לפגוע בחייהם האישיים והמקצועיים. נטיות אלה באות לידי ביטוי בצורה של דיכאונות או הפרעות רגשיות והתנהגותיות אחרות.תגובתם של דיסקלטים רבים לבעיות התקשורת שלהם באה לידי ביטוי בהתנגדות חריפה למשפחה, לבית הספר ויותר מאוחר לחברה בכלל. צעירים אלה הופכים להיות גורמי צרות, ווכחנים ולעתים אלימים. בקיצור, הם מראים את כל הסימנים של הפרעת אישיות. אולם, בדיקות ההקשבה בשיטת טומטיס, מראות לעיתים קרובות שלדיסלקטיים אלה יש "מסנני" תחושה שגורמים לכך שהצלילים שהם קולטים הם בלתי נעימים אם לא בלתי נסבלים. מסיבה זו, כל התקשרות מילולית איתם נחווית על ידם כמהלומה או כפעולה אלימה, כלפיה הם מגיבים בהתגוננות ותוקפנות. פירוש הדבר שאפילו לדיסלקט האלים ביותר יש כאילו הפרעת אישיות ואין לבלבל אותו בשום מקרה עם הפסיכופת. תוקפנותו היא נסיון לשחרר את עצמו מהסבל שנטוע בו עמוק. התנהגות מרדנית, הרסנית ואפילו פלילית היא הכלי שבו הוא נאלץ להשתמש על מנת לצאת מהמציאות האכזרית בה הוא שרוי. לבריחה צורות רבות.
אפשרות אחרת היא של בריחה פנימית, נסיגה סכיזואידית, הפנמה של העולם הדיסלקטי. במקרה כזה, התוקפנות, השנאה והאלימות כלואים בתוך תוכו של הדיסלקט. הוא אינו מסוגל לפרוץ את השריון הקשה שבנה לו כמגן. במשך תקופה ארוכה לא יכול היה להביע את עצמו, לבטוח באחרים, למצוא אפילו נוחם רגעי אצל הזול; קונפליקט פנימי זה מוביל לחרדה בלתי נסבלת. אחת הדרכים החוצה היא התאבדות; דרך אחרת היא התפוררות פסיכוטית, שהיא צורה של המתת המודעות. למרבה המזל, מקרים קיצוניים כאלה הם נדירים. למרות זאת, כדאי לזכור את קיומם.
תיאור קצר זה של התוצאות מרחיקות הלכת של הדיסלקציה, מוכיח את החשיבות שיש לאיבחון מוקדם של הבעיה. עדיף לזהות את הדיסלקציה בבית הספר, לפני שהצעיר מתחיל לסבול מהשפעותיה. מערך בית הספר הוא גם המתאים ביותר לתיכנון ויישום תכנית חינוכית מתקנת.
רוב הילדים הדיסלקטיים הם לא בוגרים (immature). בנסיגתם לעולם דמיוני, הם נמצאים בעבר ואינם רוצים או יכולים לצאת ממנו. לפני שנעשים מאמצים מתקנים שיעזרו בהטמעת השפה, יש לעורר מוטיבציה אצל הילד לקבלת המציאות על ידי חזרה, בפעם האחרונה, לגן העדן האבוד. השימוש בקול האם המסונן, שנעשה בשיטת טומטיס, "מזכיר" לילד את החיים ברחם, ויכול לעזור לו להשלים עם המציאות של כאן ועכשיו. הסימן לכך שהילד "ער" ומוכן, יהי רצונו ללמוד כיצד לגדול, להתפתח ו"להיות". המורה יכול/ה להגשים רצון זה בעזרת ה"דינמיות המבנית" של השפה.
במקרים קלים של דיסלקציה שמאובחנים בשנים הראשונות של בית הספר, עשויות שיטות לימוד כמו מונטסורי (Montessori) לתקן את הדרוש תיקון. על שיטות אלה להיות אקטיביות, קונקרטיות ומעודדות למידה, כמו גם מקלות על תהליך האינטגרציה על ידי ניצול כל אפשרות לפעילות חושית-תנועתית של הילד. בנוסף, על גישות אלה להתייחס לאותיות ולמלים כאל ייצוג גרפי של צלילים: על מבני השפה המדוברת להיות מקושרים עם אלו של השפה הכתובה, כך שלשמיעה תנתן חשיבות עליונה כסוכן העיקרי של האינטגרציה הלינגויסטית.כפי שצויין כבר, בגלל שהקליטה השמיעתית של הדיסלקט אינה מתפקדת, הוא כמו נכרי בשפתו שלו. כל שיטת לימוד לילדים דיסלקטיים, חייבת לקחת בחשבון את העובדה, שהמידע השמיעתי אותו הם קולטים –תמיד מעוות, ללא קשר לאיכותו המקורית.
על קושי זה ניתן להתגבר בעזרת פעילותה המתקנת של האוזן האלקטרונית, מכשיר שתוכנן על ידי טומטיס לשיפור יכולת ההקשבה ולפתרון בעיות שקשורות בשפה. במערכת החינוך, משמשת האוזן האלקטרונית כמכשיר בשירות המורה, העוזר לדבריו להישמע ולהיות מובנים לאשורם על ידי הילד. לילד ניתנת אפשרות לנצל את השפה לתקשורת עם עצמו ועם אחרים.
כאשר יכולת ההקשבה נלמדה כראוי, המורה והתלמיד יהיו "מכוונים על אותו הגל" –המסרים יעברו, והטמעתם תהפוך לאפשרית ואף מהנה.אולם, כיצד נתמודד בצורה הטובה ביותר עם בעיית הדיסלקציה אצל נערים בני 12 עד 15?
רוב אנשי המקצוע מאמינים שמוטב לילדים בגילאים אלו להשלים עם המצב –ברומזם לכך שהבעיה היא פרמננטית. תחילת גיל ההתבגרות היא התקופה בה העולם הדיסלקטי סוגר על עצמו במנעו פעולה חינוכית מתקנת. בתקופה זו, "הגעגועים הביתה" של הדיסלקטי, בולטים במיוחד. מה שהיה קודם בעיית למידה, מתחיל לגלוש לאט לאט לתחום הנוירוזה. כאשר זה קורה, מומלץ במקרים רבים לפנות לטיפול פסיכולוגי. אולם, הפסיכולוגים מתייחסים למקרים אלה באותו רפיון ידיים שהזכרנו קודם לכן.מדוע הפסיכולוגים אובדי עצות בבואם לטפל במתבגרים דיסלקטיים?
משום שהאמצעי הטיפולי העיקרי שלהם הוא תקשורת מילולית, שהיא הבעיה של הדיסלקטיים. כיצד יעזור טיפול כזה לדיסלקט? האם הוא מסוגל לתרגם את קשייו למלים ומשפטים, להגדיר את בעייתו ולבטא אותה? הוא אינו יודע איך. שתי הדרכים הטיפוליות העיקריות של הטיפול הפסיכולוגי המבט פנימה והביטוי המילולי יכולים רק לפתוח את פצעיו הישנים של הדיסלקט. תגובתו המיידית היא בריחה, ובזאת הוא מתמחה.ההתנהגות הנוירוטית של הדיסלקט מציבה בעיות מיוחדות מאד לתהליך הטיפולי. טומטיס פיתח מתודולוגיה שעוזרת להתגבר על בעיות אלה. כבר צויינה קודם ההשפעה התרפויטית של האוזן האלקטרונית בהקשר של הזכרון מהרחם. אולם, אימון ההקשבה לבדו אינו מספיק. במהלך אימוני ההקשבה זקוק הדיסלקטי גם לתמיכה פסיכולוגית בדרכים לא מקובלות.
במקום דיון ארוך על היבטים אלו של הדיסלקציה, אשתף את הקורא בזכרונות ומחשבות מהטיפול שעברתי אני בהדרכתו של דר' טומטיס. אני מאמין שדרך זו של תמיכה אותה הוא מציע למטופליו, היא למעשה, הדרך שמתאימה באופן מושלם למתבגר הדיסקלטי.
דר' טומטיס לא היה המטפל הראשון עימו נפגשתי. הורי כבר שלחו אותי ל"הסתכלויות" בכל מקום: התוצאה היתה כשלון מדכא. צברתי כשלונות בבית ספר עד שנפלתי משם לבסוף. נסיונות נוספים לשלוח אותי ללמוד פסקו. האפשרות להיות שוליה ולעסוק במלאכת כפיים לא הייתה מעשית: לא הייתי מסוגל לאחוז מכשיר ביד ולא היה לי כל עניין במלאכת כפיים. למרות כל זאת, פגישתי הראשונה עם דר' טומטיס עוררה מיד את תקוותי מחדש.
היתה זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו הבין מה לא בסדר והיה מסוגל לנסח בבהירות ובפשטות מה שחשתי באופן מעורפל בתוכי אך לא הצלחתי מעולם להגדיר, שלא לומר להסביר לאחרים. בניגוד לשאר אנשי המקצוע, לא ביקש אותי דר' טומטיס הסביר את הבעיה שלי; במקום זאת, הוא הסביר לי את עצמי. הדרך בה תאר אותי הייתה מדוייקת על כל פרטיה זה היה דיוקן חי של האני האמיתי. מה שהושאר בצד היתה המסכה שלבשתי.
יכולתי להכיר את עצמי טוב מאד בדיוקן זה, ללא כל מבוכה. בקיצור, טומטיס עיגן בתוכי דימוי לא "מדוסלקס" שהפך לחוט השני שהדריך אותי במסע הטיפולי.דר' טומטיס לא שאל אותי שאלות אודות בעיותי, עברי, או הישגי בלימודים. הוא הסתפק בתוצאות בדיקת ההקשבה שלי שנמסרו לו זמן קצר לפני פגישתנו. הוא דיבר אלי כאילו שהכירני מאז ומעולם, כאילו שנפגשנו כבר אתמול. הוא סיפר לי איזה אדם אוכל להיות בדרך הטבעית ביותר התנהגותו הטבעית ועמדתו השקטה שכנעו אותי באמיתות דבריו.
לבסוף הציע שאבוא לראות במרכז שלו בפאריס, שם יוכל לעבוד על "הבעיות הקטנות והמרגיזות" שהטריד אותי, אחת אחת. בעיות קטנות אלו שמהן היה עולמי בנוי, בעיות קטנות שעליהן אפילו לא שוחחנו! הוא אמר לי שאני, ולא הורי, צריך להחליט אם לקבל את הטיפול. הסכמתי מיד.אני זוכר ששאלתי אותו, קצת לפני שנפרדנו, האם הטיפול "ישנה את חלומותי". היה לי קשה לעזוב את העולם שבניתי לי, אף שגרם לי סבל עצום. זה היה סימן ההתנגדות הראשון שגיליתי, והוא לא היה האחרון!
למרות שהראיון הראשון עם דר' טומטיס, שחי עדיין בזכרוני, היה קצר מאוד למעשה, השפעתו עלי היתה בניגוד חריף למה שחוויתי בטיפולי הקודמים. שלא כתחושה המעיקה שחשתי כאשר יצאתי מפגישות עם מטפלים קודמים, בהן "נמחצתי" תחת כובד משקלן של הבעיות שהיה עלי לפתור חשתי עתה הקלה. במקום להתמקד בכל מה שלא בסדר אצלי, ידע טומטיס לראות ולציין את כל הטוב שבי. הוא לא דיבר אל הדיסלקטי אלא אל האישיות שהדיסלקציה האפילה עליה בהדרגה.
הראיון הראשון משרטט את העקרונות המרכזיים של הדיאלוג הטיפולי לפי טומטיס. עם זאת, יש לציין שלמרות שראיון ראשון זה היה בעל אופי מיוחד ועשוי לשמש כהנחיה לטיפול, לעולם אין לקבוע סטנדרט קבוע לגישה הטיפולית. עליה להתאים לאישיות המטפל וכאן, התנהגות טבעית היא "מצרך חיוני". לכן יש לשמור על רוחה של אסטרטגיה טיפולית זו, יותר מאשר על סגנונה. כל שנאמר לעיל הוא התוויה כללית של הגישה הטיפולית.
הבנה מוחלטת ומעמיקה של העולם החבוי של הדיסלקטי היא הכרחית כאשר מנסים לפתח דיאלוג כנה ואמיתי עימו. ידיעת הסימפטומים לבדה אינה מספיקה ואף מטעה לעיתים. באופן טבעי, המטפל שחווה בעצמו את היותו אחרון בכיתה, על כל ההשלכות שנובעות מכך– נמצא, בהנחה שבעיותיו נפתרו, בעמדה הטובה ביותר להבין את מלוא עוצמתה של הדיסלקציה. יש לקוות שמאמר זה שפך אור על עולמו של הדיסלקטי ועל מצב זה שנראה כה בלתי חדיר לאלו שלא חוו זאת ישירות.
הפגישה הראשונה עם המטפל– חילופי הדברים הראשונים – היא הגורם החשוב והמכריע בהתקדמות הטיפול; הרושם הראשון הוא הקובע. כיצד, אם כן, אפשר למנוע את מסע היסורים של החקירות שמהווה הראיון הראשון? לעתים קרובות, הדיסלקטי כבר היה נתון ב"חקירות" רבות כאלה בעבר. המטפל, למרות כל חיוכיו, ניצב כשופט שמחליט: דרושות כך וכך שעות טיפול כזה או אחר. אולם לפני תיכנון תכנית טיפולית, הפרטים והממדים של בעיית הדיסלקטי, חייבים להיות ברורים ובהירים; ולשם כך, יש לדעת את כל הרקע של הדיסלקטי כמו גם את התוצאות של בדיקת ההקשבה. פתרונו של טומטיס הוא התגלמות הפשטות: האדם שמקבל את כל הפרטים של המטופל ועורך את הבדיקה, אינו המטפל.
מצויד כבר במידע ההכרחי, יכול המטפל, ללא זמן ביניים, לבסס דיאלוג החל מהפגישה הראשונה, בדברו אל המטופל כאילו הכירו משנים, בהשאירו אצלו תחושה של ספונטניות ורושם חיובי כבר מהתחלה.הדיסלקטי שקוע כל כך בבעיותיו שלעתים הוא מנתק את עצמו מהחלקים הטובים באפיו. דימויו העצמי מוחזר אליו בצורה מעוותת, כמו השתקף במראה שמעוותת ומכערת את כל הדברים. תפקיד המטפל הוא למקד את תשומת ליבו לצדדים הבריאים שבו, לאזן את התפיסה הדיסלקטית שמעוותת ולעורר אותו למימד הפנימי החיובי והאמיתי.
בשביל הדיסלקטי, החיים הם כמו מסלול מעורער ומסובך בו הוא מאבד את דרכו. אם המטפל הולך בעקבותיו במסלול זה, יאבדו שניהם; היחסים הטיפוליים עצמם יהפכו לדיסלקטיים. על מנת להתנגד למגמה שלילית זו, על המטפל להצביע על הדרך הישרה. עליו ללמד את הדיסלקטי להכיר את הקווים העיקריים של קיומו ולהפחית את הגורמים שמעצבים את עולמו הדיסלקטי. להפחית אין משמעו להתעלם או לזלזל. במשך הראיון הראשון שלי עם דר' טומטיס, הופחת עולמי הדיסלקטי למספר "בעיות קטנות מרגיזות" שבקושי הוזכרו. מאוחר יותר, טופלו העיקשות והסוררות שבהן, אולם כל זאת תוך כדי גילוי ולמידה. לבעיות החמורות ביותר יש תמיד היבט חיובי שמסוגל להפוך לעוצמה.העובדה שמהרגע הראשון של פגישתנו רכש טומטיס את אימוני המלא, נבעה מכך שחשתי מיד שזה הדדי. אני אומר "חשתי" משום שהוא לא השתמש במלים. זה אחד ההיבטים החשובים ביותר של הראיון: אמונתו המוצקה של המטפל בהצלחת הטיפול. הכרזות מכניות שחוזרות על עצמן כמו: "אני בטוח שתצליח", הן חסרות משמעות בשביל מי שסבל רק כשלונות בעבר.
לגבי הדיסלקטי, ששמע כבר הכרזות מסוג זה, איבדו המלים את השפעתן והבטחות ריקות רק גורמות לו להתקשח ולהתגונן. אמון ממשי נובע ישירות מהמטפל ומזמין את המטופל לדיאלוג של אמפתיה. מסר זה של אהבה ואמונה הוא מעבר למלים. הדיסלקטי ש"שרוי במחלוקת" עם מלים, אולם שואף לצורות אחרות של תקשורת– פתוח במיוחד לדיאלוג כזה.
בשביל להגיע לרמת בטחון המטפל צריך להיות בשליטה עצמית טובה, בעל ידע יסודי של הטכניקות הטיפוליות ומעל לכל, עם אמונה שלמה בפוטנציאל הרדום של המטופל. גישה לזולת בדרך זו, מביעה אמונה בהוויה רוחנית ששוכנת בכל בן אנוש ומצפה לקשר, לדיאלוג: זה מושג הנפש אצל היוונים. בשביל טומטיס וממשיכיו, פסיכולוגיה וטיפול פסיכולוגי מבוססים באופן מוצק על תפיסה זו. טיפול הוא אקט של אמונה.
המטרה הבסיסית של המטפל היא להראות למטופל כיצד להפוך למטפל של עצמו. המטופל עצמו חייב לקחת אחריות על צמיחתו. המשימה של המטפל היא להנחות, להסביר ולתת עצה. טומטיס משווה את תפקיד המטפל לזה של מיילדת: היא נוכחת לא בשביל ללדת לזה הטבע דואג בעצמו – אלא בשביל להתערב ולתת עזרה ברגעים קריטיים בזמן הלידה. תהליך הריפוי הוא כמו לידה - יישות המתהווה כתשובה לקריאת החיים. כשהדחף הטבעי של המטופל לנוע לקראת החיים מופיע בתודעה, המטפל נמצא שם בשביל לכוון אותו. ולמרות שכמו המיילדת הוא מתערב רק ברגעים הקריטיים, הוא נוכח בכל צעד בדרך. אחד הכשלונות בטיפול פסיכולוגי של דיסלקטים הוא, השימוש בתקשורת מילולית. זה מסביר את הראיונות הקצרים, כשיטה, של טומטיס. הדיסלקטי אינו יכול, בהכללה, לשמור על ריכוז יותר מחמש או עשר דקות ברצף.
במהלך התכנית לגירוי הקשבה בשיטת טומטיס, יש למטופל רק מספר קטן של ראיונות: אחד או שניים לכל 15 שעות של הקשבה. זה יותר ממספיק כדי לעזור לו להתקדם בשלבי התכנית ולהשיג רמות גבוהות יותר של מודעות עצמית.
במהלך הטיפול שלי לא שמתי לי למטרה להגיע להישגים טובים יותר בלימודים. שיפור בלימודים אינה המטרה הסופית של הטיפול. היעד האמיתי הוא העלאת רמת המודעות העצמית והיכולת לתקשר עם אחרים. אני השלתי את עורי הדיסלקטי כך שיכולתי להשלים עם עצמי והודות לכך גם עם העולם סביבי.
הצלחה בלימודים היתה אחת הדרכים לנוע אל העתיד שעתה ציפיתי לו בחוסר סבלנות. הצבתי גבול בין ההווה המוכתם עדיין על ידי העבר, והמטרה העתידית של השגת תעודת גמר בית הספר התיכון. בהדרכתו של דר' טומטיס, שעזר לי להביט בבהירות גדלה והולכת אל העתיד, ריכזתי את כל האנרגיה שלי להכנה לקראת מעבר מכריע זה. לשיעורי הבית, ללימודי, היתה עכשיו מטרה: פרושם היה "להיות", "להיעשות", לעשות משהו מעצמי, וכשחשבתי בצורה מדוייקת יותר– להיות פסיכולוג.
המאמר תורגם מצרפתית לאנגלית ע"י Dr. Paula Kacher
תרגמה מאנגלית והביאה לדפוס: אוכמא שפרןחזרה ל: שיטת טומטיס עוזרת לאנשים עם ליקויי למידה
