סיפורה של אמא מרפאה בעיסוק

שיטת טומטיס- האם זה כדאי?

התרשמות של אמא שהיא גם מרפאה בעיסוק.
לפני מספר שנים, כשאנג'לה ודבי פתחו את המרכז, הכרתי אותן הכרות מקצועית. שלחתי מספר ילדים מהקליניקה - מרעננה והסביבה במהלך השנים לטיפול בשיטה, לאחר שקיבלתי הסבר והדגמה.
הילדים חזרו לטיפולי, וחלקם גם לא חזרו (כי לא היה צורך אחרי טומאטיס), וההורים תמיד תארו דרך קצת קשה אבל שווה.

כמרפאה בעיסוק, יכולתי לאמוד את התוצאות "על הנייר"  היו מבחנים שהעברתי לילדים לפני ואחרי הטיפול- וחל שינוי לטובה. אבל, לא הייתה לי דרך לדעת איך זה באמת עובד, ולמה זה משפיע על תחומים מסוימים למרות שלפי המוצהר הם לא באו לטיפול בתחומים האלו.
כששאלתי את ההורים ואת הילדים מה קורה בטיפול - לא הייתה תשובה חד משמעית.

כעבור מספר שנים, מצאתי את עצמי עם בתי הצעירה מגיעה לטומטיס. לבתי, אובחנה דיסקלקוליה (קושי בלמידת חשבון), ו- הפרעת קשב וריכוז. בבית ראינו גם קשיים במערכת המגע, קשיי ויסות התנהגות (צווחות מכל עניין פעוט, בכי לא מבוקר, מעבר מהיר מבכי לצחוק), והיה קשה לחיות לידה.

באנו עם קצת חששות ואנג'לה קיבלה אותנו. היא הסבירה כי כהורה, גם אני יכולה להתנסות בשיטה. חשבתי: "למה לא", אבל לא ידעתי גם למה כן.

מאיה החלה להקשיב, ובמקביל גם אני. המפגשים הראשונים היו לי קשים ביותר. לצד ההתמודדות עם השינוי שחל במאיה, הייתי צריכה פתאום להתמודד עם דברים שקרו לי, התנהגויות שלא תמיד הייתה לי שליטה מלאה עליהן (לדוגמא- להודיע לבוס שלא אסבול התנהגות מסוימת מצידו), שמעתי צפצופים באוזניים אף יותר מאלו שהיו לי לפני הטיפול. רק ב 6 השעות האחרונות לסדרה התחלתי לחוש הקלה. אבל  ההקלה הזו הייתה מדהימה. התחלתי לשמוע מוזיקה ששנים לא שמעתי, התחלתי להשמיע את קולי, הגעתי לאיזון כלשהו.

מאיה במקביל, קיבלה כמה שעות הוראה מתקנת בחשבון, אבל די בהתחלה המורה בניצ"ן אמרה שאין לה מה לתת לילדה. אחרי הסדרה השניה, מאיה הצטיינה בכיתה בחשבון. באותו זמן אף אני עברתי עוד סדרה, שממש שינתה לי קווי התנהגות מובילים (שלא תמיד אהבתי). הפכתי למאפשרת יותר, נינוחה, והתחלתי אף לערוך שינויים במערך העבודה שלי, כמו גם במערך הבינאישי והביתי.

מאיה הפכה להיות סובלנית יותר, פחות לקחה אחריות שלא לה, וקיבלה על עצמה יותר מטלות שכן מתאימות לה. (תורנות עם האחים לסידור המדיח למשל, או לסדר לבד את הילקוט שלה).
היא הצליחה להתארגן טוב יותר עם זמן, פחות נלחצה בבוקר לפני בית ספר, ובילתה יותר זמן עם חברות.

את הסדרה השלישית עברנו די בקושי. מאיה נלחמה כדי לא לצאת מהבית בשעות אחר הצהריים, כשיש לה חברות. כאן המקום לציין כי אנו מגיעות ממרחק שעה נסיעה הלוך ושעה חזור, ועוד שעתיים הקשבה - כך נעלם אחר צהריים. לי הסדרה הייתה משמעותית מאד. אחריה, החלטתי ללמוד תואר נוסף, שיניתי את מתכונת הניהול שלי בעבודה, נכנסתי למתכונת עבודה אישית בתחום נוסף בו אני עוסקת.
מאיה השתנתה עוד יותר - היא נכנסה לחוגי מחוננים ב"טכנודע", נרשמה לחוג דרמה, ומוצאת מקום לגיטימי לביטוי אישי.
מיותר לציין כי אין כל בעיות ריכוז, אם כי נשארה הפרעת קשב קלה. מבחינת התנהגות בבית- היא יותר נעימה, למדה לבטא את צרכיה בחופשיות. היא עדיין מתקשה לקבל "לא" כתשובה, אבל בהחלט סובלנית יותר. היא מעורבת יותר בבית הספר, מקבלת ציונים טובים, הצורך התחושתי שלה פחת.

כאמא, החוויה הייתה תובענית, אך סיפקה מענה מצויין לקשיים בהם נתקלנו.
כמרפאה בעיסוק, אני יודעת אילו חלקי מוח היו מעורבים בטיפול, ומכאן אילו הושפעו בעקיפין. היות וחקר המוח עדיין בתחילתו, ברור כי למרות מה שאני חושבת שאני יודעת, רב הנסתר על הגלוי. לפחות החלק שניתן ללמידה עד כה ברור לי.

יש לציין, כי היחס החם לאורך כל הדרך שקיבלנו מאנג'לה ומכל הצוות המקסים, היווה הקלה על הקשיים בטיפול. למאיה היה ממש כיף לבלות בחדר עם טובה, ניבה ואתי, ואני נהניתי מהסברים ושיחות ברמה מקצועית גבוהה מחד, וממקום אישי ואנושי מאידך.

היום, לאחר שנה בליווי טומאטיס, אני בהחלט מרגישה כי עבורנו השיטה עשתה שרות נהדר, ובהחלט שווה לעשות כל מאמץ לעבור את הטיפול.
בהצלחה ובתודה עמוקה,
שרון מור